• יובל ששון

בבר / יובל ששון

בבר היה עצבני. הוא נכנס לכיתה, טיפס על השולחן הקדמי של שתי הבנות, משאיר את סימני נעליו על המחברות והספרים, קפץ לשולחן שלו ומשם לכיסא שלו והתיישב. בהפסקה הוא הבקיע עכשיו שלושה גולים וניצח לבדו את הכיתה המקבילה במשחק הכדורגל שהיה בין שתי הכיתות. זה היה היום האחרון ללימודים בכיתה ו' ובבר ידע שהוא לא ממשיך עם כולם לחטיבת הביניים הקרובה, ציוניו הנמוכים והתנהגותו המתפרצת לא סייעו לו והוא לא התקבל. הוא נרשם לבית ספר אחר, מקצועי, בלי אף אחד מחבריו לכיתה.

המשחק הזה הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להשאיר חותם, רושם, זיכרון, שהם לא ישכחו אותו. אי אפשר היה לעצור אותו, את הגול הראשון הבקיע בבעיטה מחצי מגרש. בגול השני עלה להתקפה עם מיכאל ורינגלר, שני הבנים האחרים שהיו ממש טובים בכדורגל. שניהם התמסרו ביניהם. השחקנים מהכיתה השנייה ידעו שבבר בריב עם רינגלר והיו בטוחים שהכדור לא יגיע אליו, אז אפילו לא שמרו עליו. זה היה מעליב. בבר רץ לרינגלר, חטף ממנו את הכדור ובבעיטה הכניע שוב את השוער, כשהוא שומע את רינגלר ומיכאל צועקים עליו שככה לא משחקים.

הכיתה השנייה ניסתה להבקיע ובבר ירד לעזור בהגנה. הוא השתלט על הכדור ורץ אתו לכל אורך המגרש, מעביר את הכדור בין הרגליים של השוער של הכיתה השנייה וקובע את התוצאה, שלוש אפס. כמה מהילדים הלא ממש מקובלים בכיתה מחאו לו כפיים ואמרו לו כל הכבוד. הוא התעלם מהם וחזר לכיתה, מתיישב עם רגליים על השולחן, רואה איך כולם לא באמת מעיזים לשמוח על הניצחון, חוששים מרינגלר ומיכאל שחזרו אדומים וסמוקים והתיישבו אף הם כשהם זועפים.

"איזה ניצחון" אמר להם בבר, הם התעלמו, "ראיתם איזה גולים הבקעתי?", השתיקה המשיכה, "אם לא אני לא היינו מנצחים היום". דממה. לבבר נמאס, הוא קם ויצא מהכיתה, קפץ מעל השער והלך הביתה, לשכונה שלו, מקום בו אף אחד מחבריו לכיתה לא היה מעולם. "נפרדת מכולם?, שאל אותו אביו מהספה שבסלון. "כן אבא", ענה בבר, "גם הבקעתי שלישיה היום, אני תכף אכין לנו ארוחת צהריים, ואז אני אלך להביא את הקטנים מהגן". עד שהקוסקוס היה מוכן נמחקו כבר כל אירועי היום מראשו והוא היה שקוע בטרדות היומיום. שנים אחר כך, כשפתח את החנות השלישית ברשת מוצרי הספורט שלו, ניסה להיזכר בילדים שלמדו אתו בבית הספר היסודי. את רינגלר ומיכאל, לא הצליח למצוא, אפילו לא בפייסבוק.