"הפינה של חלי" התפרסמה בעיתון המקומי "3+" שהיה מופץ בראשל"צ, רחובות, יבנה, רמלה, באר יעקב, לוד, נס ציונה, גדרה, קרית עקרון ומזכרת בתיה - בין השנים 2000 ל 2003. אילן אפרתי, שהיה הבעלים והמו"ל של העיתון, הציע לי לכתוב אותה על מנת לאפשר לי מעט הכנסה נוספת באותם ימים שלא הרווחתי כמו שהתיימרתי להרוויח...
זה היה כיף גדול. הפינה תיארה בגוף ראשון את חייה של חלי, נערה מתבגרת, על חייה בתיכון עד לגיוס לצה"ל. 87 פינות נכתבו שמתארות את חייה בבית הספר, אהבות, מיניות, עבודה ויחסים עם חברים ובתוך המשפחה. אפילו פתחתי מייל מיוחד בעבורה helithebest@hotmail.com לקבלת תגובות שלא אחרו להגיע.
הטקסטים נכתבו במעבד תמלילים איינשטיין שכבר אז היה מיושן ממש ולכן אין לי את רוב הטקסטים שכתבתי. הנה שניים, המוקדם ביותר שברשותי, מספר 53:
שלום לכולם.
איך התחיל לכם החופש הגדול? אצלי יש חידושים והפתעות שחבל על הזמן. ביום שסיימנו את בית הספר נסענו בערב כמה חבר'ה לים ונשארנו שם עד יום שישי בבוקר. היה מדהים! מישהו בא עם רכב ארבע על ארבע והורדנו אותו לחוף, פתחנו את הדלתות ושמנו מוזיקה ורקדנו על החוף. בערך בשתיים בלילה נשארנו רק אני, הילה, איזה מישהי שלא היכרנו וארבעה בנים, שניים מהשכבה שלנו ושניים מי"ב. הילה ואני נכנסנו לים בלי בגד ים וגם הבנים הצטרפו אלינו. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה התחרמנות שהלכה שם.
חוץ מזה, נגמר לי הקורס בציור שלקחתי השנה ועשינו תערוכת סיום שנה. המורה שלי היה מה זה חמוד, שם את העבודות שלי במקום הכי מרכזי שרק אפשר. הוא באמת מתוק. התחיל לבכות לי שעכשיו אנחנו לא ניפגש, ושהוא לא יכול בלעדי. צרפתתי אותו ואמרתי לו שנפגש בשבוע הבא. הוא נתן לי מתנה ספר רישומים, עם הקדשה.
האמת שאני לא יודעת כל כך מה לעשות עם המורה שלי. הוא נחמד והוא מה זה אוהב אותי, כל הזמן הוא דואג להראות לי את זה ולהגיד לי את זה, אבל אני חושבת שהבנתי כבר את הקטע של להיות עם מישהו מבוגר. נכון שהוא בן ארבעים וקצת, ואני אפילו שבע עשרה עוד אין לי, אבל אחרי שמתרגלים לזה, מסתבר שחוץ מהניסיון אין לו יותר מידי מה להציע, ואפילו שהסקס מה זה טוב איתו אז זה מתחיל להיות לי משעמם. אני חושבת שאולי אני צריכה להפסיק איתו ודי. מה נראה לכם?
ההורים שלי, אחרי שיחה משותפת שהם ניהלו, החליטו שהם צריכים להחזיק אותי יותר קצר. אז כל יום בחופש אני צריכה להתקשר כל שעתיים להודיע איפה אני. מה זה מעצבנים. אז מה שאני עושה אני מתקשרת ומספרת להם כל מיני דברים. פעם אני אומרת שאני בבאר שבע, פעם שאני בתל אביב, והאמת היא שאני בכלל לא זזה מטר מהבית. הפעמים היחידות שאני יוצאת מהבית זה לעבודה. מצאתי עבודה בבית קפה בתל אביב, באבן גבירול. אני עובדת פעמיים בשבוע בבוקר ובשבת מארבע אחרי הצהריים עד שסוגרים בערך בשתיים בלילה. סוף סוף אני מרויחה כסף בעצמי ואני לא צריכה לבקש כלום מאף אחד. גיליתי, ושקוף שזה ככה, שכמה שאני הולכת במחשוף יותר גדול, או בלי חזיה, אני מקבלת יותר טיפים, אז בלי להתבלבל אני לובשת לעבודה את הגופיות הכי קטנות שיש לי.
זהו. שיהיה לכולם חופש נעים ובלי יותר מידי פיגועים. נשיקות. חלי.
helithebest@hotmail.com
והפרסום האחרון, מספר 87:
חלי 87
שלום לכולם.
זאת הפעם האחרונה שאני כותבת את הפינה שלי. הקדימו לי את הגיוס ואני מתחילה את הקד"צ בתחילת נובמבר. מזמן כבר סיכמתי עם אילן, זה שמנהל כאן את העיתון, שכשאני אתגייס אני אפסיק לכתוב את המדור, אז יוצא שזאת הפעם האחרונה שאני כותבת. איך שהבנתי את זה נהיה לי עצוב. בכל זאת אני כותבת את המדור הזה כבר יותר משלוש שנים, והרבה פעמים אני מרגישה שאתם חלק מהמשפחה שלי, לא פחות מההורים שלי, שני האחים שלי והילה, בכל זאת עברתם איתי את גיל ההתבגרות שלי ואת כל הבלגאנים שלי.
רגע, אבל לפני הסיכומים עדכון אחרון מהגזרה הרומנטית. אני ויוני, הבחור שנסע עם הילה ליוון, עכשיו ביחד. צמוד מאוד. אני חושבת שאנחנו מאוהבים, אנחנו כל הזמן ביחד, אבל כל הזמן. מבלים, יוצאים, ישנים אחד אצל השני, כבר לא ישנתי לבד כמעט שבועיים. ממש כיף איתו. כל הזמן אנחנו מביאים אחד לשני מתנות כאלה קטנות, הוא נורא רומנטי, ותמיד הוא מגיע עם פרחים, ברכה, קרמבו, משהו קטן בשבילי, ולי תמיד יש הפתעות בשבילו, בישלתי לו ארוחה, עשיתי לו מחזיק מפתחות עם תמונה שלי, וכשהוא בא אלי כשהייתי לבד בבית, אתם יכולים לנחש מה לבשתי כשפתחתי לו את הדלת. אני לא יודעת עוד לאן זה ילך, אבל נראה.
אח שלי הקטן, ים, התחיל השבוע להתהפך מהגב לבטן וחזרה, והשמחה במשפחתי רבה. כולם מכרכרים סביבו כאילו לפחות הוא זכה בפרס נובל. הוא מתחיל להתחבב עלי. מתחיל. אני משחקת איתו לפעמים ושומרת עליו קצת כשיש לי זמן. בסופו של דבר אני אהיה אחות בכורה טובה מאוד.
ההורים שלי פלטו אנחת רווחה אמיתית כשהודעתי להם שאני מפסיקה לכתוב את המדור. הם מאוד לא אהבו את זה שאני מספרת כאן על מה שקורה בבית, והיה שלב שהם ממש ניסו להכריח אותי להפסיק לכתוב אותו. אבא שלי סידר לי לכתוב כאן בגלל שהוא היה חבר של אילן, הבעלים של העיתון, וכבר שנתיים שהם לא מדברים בגלל שאילן לא הסכים לו לבטל את המדור. הם מאוד שמחים, ההורים שלי, שיותר לא יקראו עליהם בעיתון. אני חושבת שהם קצת התביישו במה שכתבתי, אבל אני דווקא מאוד גאה במה שכתבתי כאן בשנים האלה. השתדלתי להיות אמיתית, השתדלתי לספר את הדברים כמו שאני ראיתי אותם, כמו שהרגשתי אותם, בלי להתחמק ובלי ליפות את המציאות (לא להאמין שאני יודעת כאלה מילים כמו ליפות את המציאות...). אני חושבת שבסך הכול הצלחתי לתת תיאור יחסית טוב של החיים שלי.
אני רוצה רק להגיד תודה לכמה אנשים שעזרו לי עם הכתיבה של המדור. קודם כל להילה שתמיד הייתה הראשונה שהייתי מראה לה מה שאני כותבת ותמיד היו לה עצות טובות בקשר לזה. לאח שלי שבכיתה ז' עכשיו, יוגב, הנה, גם השם שלך מופיע כאן פעם אחת, שתמיד היה מאוד גאה באחותו שכותבת, לאילן מהעיתון שנתן לי את ההזדמנות לכתוב כאן ובסוף לכל מי שקרא את מה שאני כותבת, צחק יחד איתי והיה עצוב יחד איתי וליווה אותי בשנים האלה.
להתראות. נשיקות. חלי.
Comments