top of page

השינוי הלא נכון


בקבוצת הפייסבוק "כתיבה פנטסטית – ישראל"

התקיימה תחרות כתיבה ובה השתתף הסיפור שלי "השינוי הלא נכון".

מקווה שתהנו.

__________________________________________________________________________________________


אי אפשר לשנות את העבר. טוב, זה לא מדויק, נכון יותר לומר שהעבר לא משתנה. אנשים רבים נוסעים בשנים האחרונות לעבר מתוך ניסיון לשנות אותו ולהפוך את ההווה ואת העתיד למשהו אחר, טוב יותר, קל יותר, נעים יותר, פשוט יותר, משהו אחר יותר – זה אף פעם לא מצליח, בחזרתם הם מגלים תמיד שכל מה שהם ניסו לעשות לא השפיע ולא הביא לכלל שינוי.

היום בו נסיעה לעבר התגלתה כדבר שאיננו מסובך יותר מאשר למחוא כף היה יום מלא תקווה. קבוצה של מספר צעירים בתחילת שנות העשרים עלו על זה במקרה. הם ניסו לעמוד אחד אחרי השני בתור לאחד המתקנים בלונה פארק אבל אחד מהם נעמד לפתע מאחורי עצמו וגילה שהוא חזר שלוש שעות אחורנית בזמן. הוא עשה את התנועה ההפוכה ונעמד לפני עצמו ואז הוא חזר למקומו בתור. חבריו אפילו לא שמו לב שזה קרה, הוא נעדר מרצף הזמן הנוכחי למשך שלוש שניות בלבד.

את יום המחרת העבירו החברים בניסיונות חוזרים ונשנים לחזור בזמן. הם גילו שהם יכולים לנווט את עצמם לכל זמן בעבר ולכל מקום בעולם. זה היה מצחיק. חלקם קפץ לראות רגעים משמעותיים בחייהם ולתקן אותם, חלקם נסעו להמר על תוצאות של הגרלות על מנת לזכות בכסף, אחד קפץ לבחינת הבגרות במתמטיקה שהייתה כמה ימים קודם לכן על מנת לשפר לעצמו את הציון, אבל בחזרתם הם גילו שדבר לא השתנה. כל מה שהם הצליחו לעשות היה ליצור מעקף ברצף הזמן, לולאת זמן שמנסה להסיט את המתרחש לכיוון אחר אך חוזרת בסופו של דבר לאותה נקודה ורצף האירועים ממשיך כפי שהיה.

דוגמאות? בבקשה. אחד חזר לפעם הראשונה בה שכב עם נערה אותה אהב. אותה פעם בה התרגש מאוד, היה לחוץ במיוחד ולא ידע בכלל מה לעשות. אותה פעם נגמרה בחוסר תפקוד פיזי שלו, אכזבה מצידה, ממש אסון, יותר לא דיברו זה עם זו לעולם. גם הפעם, מצא את עצמו באותה סיטואציה אינטימית עם אותה נערה. הפעם ניסה להיות רגוע, קשוב, מתחשב, סומך על הניסיון שצבר מאז, אולם הנערה גילתה חוסר סבלנות. היא רק רצתה שזה כבר ייגמר, והמפגש המחודש הסתיים באותו האופן כמו בפעם הקודמת: חוסר תפקוד שלו, אכזבה מצידה, אותו אסון וסופם של יחסי הדיבור ביניהם. השני שקפץ להמר על תוצאות ידועות מראש של ההגרלה אכן הצליח למלא את הטפסים אולם עקב תקלה הם לא נרשמו במחשב והוא לא זכה. השלישי שנסע לשפר את ציון בחינת הבגרות שלו במתמטיקה אכן ענה נכון הפעם על השאלות בהן טעה בעבר, אולם לתדהמתו טעה בשאלות אחרות והציון שלו נשאר על כנו. נדמה כאילו העולם עצמו נלחם בניסיונות השינוי. כל מי שנסע לעבר חזר רק על מנת לגלות שהעולם כמנהגו נוהג.

הוריו של דניאל נהרגו בתאונת דרכים כשהיה בן חמש. בנסיעת לילה בחזרה הביתה מביקור משפחתי, משאית כבדה פגעה ברכב שלהם חזיתית, הוריו נהרגו מיד ואילו הוא שישב במושב האחורי לא נפגע כלל. חייו מאז עברו בצל התאונה. כבר כמה שנים שהוא מתכנן לחזור לעבר להציל אותם. הוא כבר ערך מספר נסיעות לרגע התאונה, חווה את התאונה מחדש, הביט ובחן את האירוע מזוויות שונות, ובנה לעצמו תסריט שלדעתו, אם יופעל נכון, יציל את הוריו מהמוות המצפה להם. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שהעבר לא משתנה.

הוא כבר יודע שכמה עשרות מטרים ממקום התאונה נמצאה ניידת משטרה שעסקה בבדיקת מסמכים באופן מדגמי מרכבים שחולפים. מחסום דרכים זמני נמצא בתא המטען, כולל דוקרנים ואורות אזהרה מהבהבים. הוא הגיע למקום כשעה לפני רגע התאונה, הוא ניגש לשני השוטרים שישבו בניידת וביקש את עזרתם בחיפושים אחרי רכבו שנגנב. השוטרים הזיזו את הניידת למרחק של מטרים ספורים ממקום התאונה המיועד והעמידו אותה כשהיא חוסמת את הכביש, פרשו את מחסום הדרכים מהצד השני והציבו את אורות האזהרה. עד מהרה השתרך פקק ארוך משני הכיוונים, נהגים צפרו בלי סוף ואילו השוטרים העבירו בכל פעם מכונית אחת מכל צד לסירוגין.

דניאל הסתכל על הפקק. מצד אחד הבחין כבר במשאית שמזדחלת לה יחד עם שאר הרכבים שתקועים על הכביש. את הרכב של הוריו ובו הוא עצמו בגיל חמש לא ראה אבל הוא יודע שהוא שם, מתקדם לאיטו מהצד השני. "במהירות הזאת" חשב לעצמו, "במהירות הזאת, גם אם תתרחש תאונה, אף אחד לא יפגע". הוא גם עדכן את השוטרים בפרטי הרכב של הוריו בתואנה שזה הרכב הגנוב והפציר בהם לבדוק משאיות כבדות בשבע עיניים למקרה והגנבים העמיסו את הרכב הגנוב על משאית. הכול היה מוכן, הפעם זה יצליח, הפעם הוריו יישארו בחיים.

כמה דקות לפני רגע התאונה המשאית הגיעה אל המחסום, השוטרים הורו לנהג לרדת, בדקו את הרישיונות, וביקשו ממנו לפתוח את המכולה שהגדולה שהייתה על המשאית על מנת לוודא שהרכב הגנוב לא נמצא שם. הנהג שיתף פעולה וביצע את כל מה שנאמר לו. השוטרים לא מצאו דבר ועמדו לשחרר אותו לדרכו. את הרכב של הוריו דניאל לא ראה בשום מקום.

במקביל לכביש התפתל שביל עפר. מספר רכבים התחילו לנסוע עליו בניסיון לחמוק מהפקק שהלך והתארך. דניאל הפנה את תשומת לב השוטרים לכך אולם הם אמרו שאין ביכולתם לטפל גם בזה והציעו כי הוא יהיה מי שמחזיר את המכוניות שירדו לשביל בחזרה לתוך הפקק ולבדיקה במחסום. דניאל עלה לשביל והחל לסמן לנהגים לעלות חזרה אל הכביש. שביל העפר היה חשוך, הנהגים נסעו עליו כשהם ממהרים לחמוק מהפקק עד כמה שהם יכולים ודניאל שעמד באמצע השביל הסתנוור מאורות הרכבים שבאו מולו.

המשאית החלה לנוע מחדש, עברה את המחסום והחלה להאיץ. רכב שנסע במהירות על שביל העפר סטה ממנו לפתע, זינק חזרה אל הכביש ופגע חזיתית במשאית שבאה מולו. נהג הרכב שנסע במהירות הבחין ברגע האחרון ממש בדניאל שעמד על שביל העפר, ועל מנת שלא לפגוע בו הטה את ההגה ימינה וטס לתוך הכביש. נהג המשאית היה נרעש כולו. המשאית מעכה את חלקו הקדמי של הרכב הפרטי, מוחצת למוות את היושבים במושבים הקדמיים, מותירה בחיים ילד בן חמש שישב בכסא בטיחות במושב האחורי.

דניאל חזר לזמנו הוא. הניסיון להציל את הוריו נכשל גם הפעם. הוא נזכר בכל הפעמים הקודמות בהם ניסה לשנות את העבר, בפעם בה פינצ'ר את גלגלי המכונית על מנת שמשפחתו לא תוכל לנסוע, בפעם בה ניסה לשכנע את אימו לעשות הפלה וכך למנוע את לידתו הוא, או בפעם בה הפריע והרס את פגישתם הראשונה של הוריו ושדך לכל אחד מהם מישהו אחר. התוצאה תמיד הייתה זהה, תאונה ומוות. אבל הפעם הזאת חשב דניאל לעצמו התווסף דבר מה נוסף. המבט. המבט ששלח אליו דניאל בן החמש מתוך המכונית, מבט מאשים, חודר, מבט שאומר לו להפסיק לנסות ולהתערב. את המבט הזה, הוא לא ישכח לעולם.







留言


bottom of page