top of page

נעלמת


נעלמת. זאת ההרגשה שלה, גם של הסובבים אותה, היא נעלמת. לפעמים היא מרגישה שקופה ממש. מביטה במראה ויכולה לראות את מה שמאחוריה משתקף דרך גופה העירום. יש ימים כאלו. בימים אחרים היא סתם מרגישה שלא שמים אליה לב. בנה הצעיר, שנולד אחרי שלוש בנות ואחרי שכבר ויתרה על כך שיהיו לה בנים, סיים השנה את שירותו הצבאי בהצטיינות. היא אוהבת אותו מאוד, אבל אם זה היה תלוי בה הם היו מסתפקים בשלוש הבנות שנולדו להם. בעלה התעקש והיא הסכימה.


הבת השלישית, אוהבת את החיים הטובים, היא חיה באינסטגרם. עובדת עם אביה, מנהלת שיווק בעסק שלו, שבוע אחד עובדת, שבוע אחד מבלה באיזה אתר נופש מפונפן ברחבי העולם, לסירוגין. אביה, הבוס שלה, נוסע אתה גם, מבלים במלונות הכי יקרים, לנים בסוויטות יוקרתיות על חוף ים כזה או אחר, או עם בריכה פרטית צמודה. הבת הזאת הכי מדאיגה אותה.


הבת השנייה שלה למדה עריכת דין, עברה את בחינות הלשכה בציון של תשעים ושש ועברה לגור בעיר הגדולה. היא קבלה הצעות עבודה מכל משרדי עריכת הדין הגדולים בארץ, בחרה לבסוף באחד מהם, עובדת ימים כלילות, מופיעה במשפטים הכי מתוקשרים שיש, זוכה להערכה רבה ואין לה חיים אישיים כמעט בכלל.


הבת הבכורה נישאה והביאה לה נכד, איתן, משוש חייה. היא למדה באיזה מכללה למנהל עסקים, הוציאה תואר, מצאה עבודה בחברה מסודרת והתחתנה עם איש כוחות הביטחון. הוא עובד באחת היחידות הסודיות, אף אחד במשפחה לא באמת יודע מה הוא עושה, אבל טוב להם יחד ויש לה נכד. בשנתיים האחרונות מאז שהוא נולד היא משתדלת לבלות אתו הרבה.


זה לא תמיד היה ככה. את בעלה פגשה בזמן הלימודים באוניברסיטה. היא כבר התחילה את התואר השני והוא היה לקראת סיום התואר הראשון במנהל עסקים. הם כבר הכירו בעבר אבל לא היו קרובים מעולם. שאפתן, ככה הוא הגדיר את עצמו, היו לו תכניות לכבוש את העולם. הוא פתח חברה קטנה לשיפוץ בניני מגורים ועבד קשה. אחרי שנתיים הצליח להשלים את לימודי ההסמכה ונרשם כקבלן בניין. הוא לקח מספר הלוואות והחל לבנות בנינים חסרי ייחוד בכל מיני ערים קטנות ברחבי הארץ.


במקביל לזה הם נישאו, ושתי הבנות הגדולות נולדו די מהר. היא סיימה את התואר השני בלימודי המתמטיקה, מקצוע שאהבה והייתה טובה בו עוד בתיכון, יחד עם זה הוציאה תעודת הוראה, שיהיה מקצוע. החלה לעבוד כמורה בחטיבת ביניים, מלמדת את המקצוע לילדים בני ארבע עשרה, מכינה אותם לתיכון. אחרי כמה שנים הסכימה שיביאו ילד נוסף והבת השלישית והמדאיגה נולדה. הריב הכי גדול עם בעלה היו השנים בהן סירבה להיכנס להיריון רביעי. הוא ביקש, היא התנגדה. הוא רוצה בן, היא רוצה שלא לחתל ולהניק יותר לעולם. חמש שנים של מלחמה עד שנכנעה והבן הצעיר נולד.


עבדו קשה, היא בהוראה, הוא בבניין, הסתדרו, באחד הבניינים בנה להם דירה מרווחת יחסית. כשהבת השלישית הגיעה לגיל שש עשרה הוריו נפטרו, משאירים לו ירושה גדולה. את הכסף השקיע בבניית שלושה מגדלי מגורים בני ארבעים קומות. מאז החיים הפכו להיות קלים יותר. הדירות באותם מגדלים נחטפו והכספים זרמו לחשבון הבנק. היא הפסיקה ללמד בבית הספר אחרי כמעט עשרים שנות הוראה ומלאה את זמנה בדאגה ועזרה לארבעת הילדים.


גזרתה הדקיקה לא חזרה יותר אחרי לידת בנה הצעיר. אחרי הבנות לא הייתה בעיה, הגוף שלה חזר לעצמו במהירות, תווי פניה החדים והמיוחדים נשארו כמעט ללא שינוי לאורך השנים, עד להיריון האחרון. אז, בהיריון האחרון, עלתה במשקל יותר מהרגיל ולא הצליחה לחזור למשקלה הקודם. היא החליטה שלא להיאבק בזה, מרגישה לראשונה שהיא לא אותה נערה צעירה שהייתה ושהיא לא רוצה לרדוף אחרי המראה הזה. שנים אחר כך, משהתחיל להיכנס כסף רב לחשבון, שאל אותה בעלה אם היא מעוניינת לעשות מספר ניתוחים פלסטיים. הוא עצמו החל להתאמן בחדר כושר עם מאמן אישי ונראה צעיר בהרבה ממניין שנותיו. היא חייכה.


עכשיו הנכד הזה. מחזיקה אותו בידיים כשהוא משייט להנאתו בבריכה, לזרועותיו מצופים, והוא עולץ ושמח. הוא משמח אותה. לאורך כל הקיץ, יום יום, היא לוקחת אותו בצהריים מהגן והם מבלים עד הערב יחד, עד שאחד ההורים שלו מגיע לאסוף אותו. למרות שיש להם בריכה פרטית, בשנים האחרונות לא היה לה אפילו בגד ים, היא לא נהגה להיכנס לבריכה. לכבוד איתן ובילוי אחר הצהריים המשותף שלהם, קנתה לראשונה בחייה בגד ים שלם וסגור, כזה שהיא מרגישה נח ונעים ללבוש.


הוא רואה אותה, איתן. רץ אליה בשמחה, קורא לה: סבתא! סבתא! ומחבק אותה חזק עד שהיא נאותה לו ומרימה אותו גבוה. כשהיא אתו היא מרגישה שיכול להיות שמשהו ממנה יישאר בסופו של דבר. בכל יום הוא נותן לה ציור או עבודת יצירה שעשה במשך היום. היא מייחדת לעבודות האלה מדף בסלון הבית. כל יום מניחה עליו את המתנה החדשה ומניחה את הקודמת באחד הארונות הריקים שיש ברחבי הבית.


הבית נבנה על ידי אדריכלית מפורסמת. יש בו עשרה חדרי שינה, סלון רחב ידיים, מטבח עם פינת אוכל רחבה, מרפסות, חללי עבודה, סטודיו במרתף ובריכה בחצר האחורית. בעלה רכש ושיפץ את הבית אחרי שבנה את המגדל העשירי שלו, והמשפחה עברה אליו כמתנה ליום הנישואין שלהם. למרות שהבית מרוהט במלואו, המנקה היא היחידה שנכנסת לחדרים שאינם בשימוש אחת לשבוע, לנקות ולאוורר. לאחרונה גם היא החלה להיכנס, משתמשת בארונות שבאחד מהם לטובת אוסף היצירות של איתן.


עבודת הגמר שלה במסגרת לימודי התואר השני נמצאת באופן מקוון באוסף של מאמרים מסוף שנות התשעים. זה האזכור היחיד שהיא מצליחה למצוא של שמה באינטרנט. כשערכה חיפוש אחרי עצמה בגוגל זה הדבר היחיד ששמה המלא נזכר בו. היא ניסתה לרשום את שם נעוריה ולחפש שוב, הפעם גם האזכור הזה נעלם. מדי פעם היא לוקחת מבתה השלישית את הנייד ומסתכלת קצת על האינסטגרם שלה. הכל נראה לה לא מוחשי, מזויף, מודעת לחלוטין לעובדה שהיא כנראה האחרונה בתרבות המערבית שלא מחוברת לרשת חברתית כזאת או אחרת.


היא מעולם לא חשבה שהיא תגיע לשכחה, שנוכחותה בעולם תצטמצם עד כדי כך שזה לא ממש ישנה לאף אחד אם היא תעלם. היא יודעת שזה לא קרה במקרה, אין לה את מי להאשים, כל השנים עשתה כל מה שחשבה שהיא צריכה לעשות על מנת לתמוך בבעלה ובילדים. גם עכשיו, איתן בא לפני כולם. היא לא עוצרת לחשוב מתי תורה. עכשיו מול המראה, היא מעבירה יד על עורה השקוף, תוהה מתי זה התחיל? מה הרגע המדויק שבו החלה להיעלם? משערת שאם תעביר את חייה במהירות מול עיניה תצליח למצוא אותו.


ללמד מתמטיקה בחטיבת ביניים לא היה מאתגר במיוחד. מהר מאוד לקחה על עצמה לחנך כיתה. נעה במשך היום מדאגה לארבעת ילדיה הביולוגיים, לטיפול בבעיות של שלושים ושמונה ילדים שהיא מחנכת. "מסורה", כך כתבו עליה ההורים בכל אחת מארבע עשרה השנים בהן חינכה כיתות. היא מרגישה שההגדרה הזאת בהחלט ממצה את העניין. לא, היא לא אהבה את התלמידים, לא דאגה להם, לא חרדה לגורלם, היא בסך הכל טיפלה בכל מה שהיה צריך, מעולם לא נשאר תלמיד שלה בלי תשובה. מעולם לא חזר אליה תלמיד שלה, שנים אחרי שסיים ללמוד אצלה, להביע הוקרה.


בשנים האחרונות חברת הבנייה של בעלה התמזגה עם שתי חברות גדולות נוספות להקמה של חברה קבלנית ענקית שמעורבת בכל פרויקט בנייה לגובה שיוצא לדרך ברחבי המדינה. משרדי החברה משקיפים היום מהקומה האחרונה במגדל בן ארבעים ותשע קומות אל הים מצד אחד ואל כל המטרופולין מהצד השני. נוף מרהיב. לפעמים היא באה לשם לשבת באחד המשרדים ולהשקיף על הנוף. כל עובדי החברה יודעים כמובן מי היא: אשתו של הבוס, זאת שלא ברור למה הוא עדיין אתה. אומרים שפעם היא הייתה יפהפייה, כמו הבת שלו, מנהלת השיווק, חבל שהיא לא יותר מטפחת את עצמה, אולי מורידה כמה קילוגרמים. באמת חבל.


בפעם האחרונה שהייתה במשרדי החברה נכנס בעלה וישב עמה. יחד השקיפו על הים. זה היה יום קיץ וקרירות המזגן לא נתנה אפשרות לחוש את החום הכבד ששרר בחוץ. "החלונות לא נפתחים" הזכיר לה בעלה. היא לא הייתה צריכה שיזכירו לה דבר שכזה. היא הביטה בו, בגבר שחי אתה כבר למעלה משלושים שנה. "הוא באמת כבש את העולם" אמרה לעצמה בלב. את ההמשך לא הייתה צריכה להגיד, היא מכירה אותו. מכירה את המקום שבוחן את חייה ללא רחמים, שבודק ומשווה את חייה לחלומות שגדלה בהם.


היא אף פעם לא יוצאת מסופקת מהשיחה הפנימית הזאת עם עצמה. תמיד הצד הביקורתי מנצח את הצדדים האמפתיים, את החמלה, את ההסכמה שלה לקבל על עצמה את החיים כפי שהיא בנתה וחיה. אין לה הרגשה שהיא ויתרה, אין לה תחושה של הפסד או החמצה, אבל היה יכול להיות... המילה הזאת, אבל, שמבטלת את כל מה שנאמר לפניה.


היא לא מדברת כמעט עם אחותה. אחותה, שצעירה ממנה בשבע שנים, לא נכנעה ללחצים שהופעלו עליה והביאה לעולם רק שני ילדים, בת ובן. זה היה לה קשה. היא לא הצליחה להבין איך היא עמדה בבקשות החוזרות ונשנות מצד בעלה של אחותה ומצד ההורים שלהן, ששאפו לנכדים נוספים. אחותה פשוט צפצפה על כולם. היא הרגישה שאחותה לועגת לה על חוסר היכולת שלה לעמוד בפרץ, וניתקה עמה מגע. מתראות בחגים, אומרות שלום קריר ומנומס ושומרות מרחק האחת מהשנייה.


מבעד לגופה העירום והשקוף ראתה את דלת החדר נפתחת ובעלה נכנס לחדר. היא לא הפנתה אליו מבט. הוא נעצר, הביט בה לרגע ואז לקח שמיכה דקה ועטף אותה. הוא לא אוהב את הטקס הזה, הטקס שבו היא עומדת מול המראה ובוחנת את עצמה. גם הוא יודע שהיא הופכת שקופה ככל שהזמן עובר, תהליך איטי אבל כזה שמתקדם, אבל עם השמיכה עליה, קל לו יותר להתעלם מזה.


היינו בני שש עשרה כשראינו אותה בעירום. שנה קודם לכן, הייתי יושב ליד החלון של הכיתה, מחכה לבנות של הכיתה השביעית שיעברו בסביבה. זה קרה הרבה. הייתי צופה עליה מרחוק, בכל זאת היא הייתה גדולה ממני בשנתיים, ואני, אפילו עם בנות בכיתה שלי או בשכבה שלי לא ידעתי איך להתחיל, תמיד הייתי ידיד שלהן, אז לדבר אתה זה היה גדול עלי בכמה מספרים. הסתפקתי בלראות אותה מדי פעם עוברת בחצר בית הספר, מחליף מידי פעם רשמים בנושא עם מיקי, שהיה החבר הכי טוב שלי באותם הימים.


בלהקת המחול הייצוגית של העירייה תמיד ראו אותה. היא הצטרפה ללהקה בגיל ארבע עשרה ורקדה שם ארבע וחצי שנים. להקת המחול הייתה אחת מתוך מספר רב של קבוצות מחול של ריקודי עם ששטפו את הארץ. נרשמה יחד עם חברה טובה שהיום הן כבר לא בקשר. כבר הרבה שנים שהן לא בקשר. הן איבדו זו את זו אחרי החתונות. השמות של שתיהן נכתבים באופן זהה למעט אות אחת, היא עם י' והחברה עם ו'. יחד רקדו בלהקה עד לגיוס.


אף אחד מילדיה לא רוקד, או עוסק בתחום כלשהו של פרפורמנס, לא מחול, לא תנועה, לא תאטרון, לא שירה, כלום, למעט הבת השלישית שמופיעה תדיר בעמודי האינסטגרם כשהיא לבושה פחות ופחות. בנה הצעיר מחרה אחרי אחותו במידה פחותה של הצלחה. הפומביות של הרשתות החברתיות לא נוחה לו כל כך, לפעמים היא מרגישה מבוכה בשבילו כשהיא מתבוננת בתמונות שהוא מעלה, ובעיקר בתמונות שהבת שלה מעלה יחד עמו.


גם היא, כמו שתי בנותיה הגדולות יותר, לא נמצאת ברשתות החברתיות. אין לה עמוד בפייסבוק ובטח שלא באתרים אחרים. גם כאשר הבת הקטנה מנסה לצלם אותה לאחד הפוסטים שלה או לאיזה סטורי, היא משתדלת להתחמק. בעלה כבר נואש מכך לחלוטין. הוא מקפיד להעלות כל שני וחמישי (לא כביטוי, באמת בימים שני וחמישי) תמונות שלו מבלה במסיבה, או נופש, או מועדון, או על היאכטה שרכש לפני שנתיים. מנקר את העיניים לכל מי שרואה.


לבתה השנייה, העורכת דין, יש תמונת פרופיל מטושטשת מעט, לבושה בשמלה אדומה, ותו לאו. עבודתה לא משאירה לה זמן להתעסקות בתפל. תחושת חשיבות ורצינות מלווה אותה והיא כאימה משתדלת להתרחק מהמצלמה. היא שאלה אותה לפני מספר חודשים על חייה הפרטיים אבל בתה רק אמרה שאם יהיה מה לספר היא תספר והציבה גבול ברור של שתיקה סביב הנושא. התמונות היחידות שלה ברשת נמצאות באלבום החתונה של אחותה הבכורה.


החתונה הייתה משמחת מאוד, לא גדולה במיוחד, אבל בהתאם למעמד הכלכלי שבעלה הציב להם בשנים האחרונות, היא נערכה על גג אחד המגדלים ולמעט המשפחה ומספר חברים של הזוג המאושר נכחה בה אצולת הממון של המדינה, ראשי מסגרות הביטחון השונות ועוד כמה ידוענים ומשפיעים חברתיים. בעלה הסתובב שם כאילו הוא החתן בכבודו ובעצמו, ומספר עסקאות הנדל"ן שנחתמו באותו מעמד היה שווה לשנתיים של עבודה.


לקראת החתונה בתה הבכורה שכנעה אותה לרזות קצת. במשך שלושה חודשים היא התאמצה לרדת במשקל, ואכן החזירה לחנות את השמלה שקנתה לכבוד החתונה ולקחה אחרת, קטנה יותר בשתי מידות. בעלה מאוד התלהב, היא הסתכלה בו ארוכות וצחקה. לא היו לה תכניות להמשיך בדיאטה הקפדנית שכפתה על עצמה לאחר החתונה, ובאמת היא לא נשארה במשקל אליו הגיעה, אבל גם לא העלתה את הכול מחדש. עכשיו היא נזכרת שבנות בעלות גוף מלא יותר, כמו שיש לה עכשיו, לא התקבלו בזמנו ללהקת המחול. אז זה נראה היה לה ברור, היום זה מרגיז אותה.


היינו בני שש עשרה, אולי קצת פחות, צביקי, מיקי ואני. למדנו בכיתה י' ובמיקום החדש של הכיתה אי אפשר היה לראות את החצר ולא יכולנו יותר להסתכל על בנות השכבה הבוגרת שעוברות בסביבה. היא וכמה חברות רקדו בלהקת המחול הייצוגית של העירייה. הלהקה הייתה מתאמנת באולם הספורט של בית הספר היסודי שמיקי ואני נהגנו לשחק בו כדורסל אחרי הצהריים. בימים בהם הלהקה הייתה מתאמנת, היינו מסיימים לשחק והולכים לצפות בחזרה.


איתן נולד כשנה לאחר החתונה. היא נשבעה לעצמה שהיא תהיה שם בשבילו, בשביל בתה הבכורה ואפילו בשביל החתן שלה שנעדר כל הזמן עקב מבצעים סודיים כאלו ואחרים. שלושה ימים היא הייתה בבית החולים, אחר כך הסיעה את כולם הביתה ועברה לגור עימם למשך החודש הראשון. למשך חודש אחד חזרה לה ההרגשה שהיא נחוצה, שמחפשים את קרבתה, את עצתה. כשחזרה הביתה לאחר מכן הבחינה לראשונה שהיא הופכת שקופה. בגלל זה היא שמחה לבלות אתו את ימי החופש.


היא לא אוהבת את הבית הזה שהם גרים בו. כל החדרים הריקים מעבירים בה תחושת חוסר נוחות. אם בעלה היה מסכים הייתה משכירה חלק מהם לסטודנטים שלומדים במכללה הסמוכה. ממילא בכל חדר יש יחידת שירותים ומקלחת צמודה, אבל בעלה יאבד את העשתונות אם יראה אנשים זרים בבית. בשנה שעברה החברה של הבן הצעיר באה לגור אצלם למשך שישה שבועות, ולמרות שהם היו ביחד כבר למעלה משנה בעלה היה מתקפל בכל פעם שפגש בנערה ברחבי הבית. בשבועיים האחרונים לשהותה הוא העביר את עצמו לבית מלון על מנת שלא ייתקל בה יותר. זה היה מעליב והחברה נשבעה שיותר היא לא תבוא אליהם. אמרה ועשתה.


רק הבת השלישית גרה עימם עכשיו בבית. נוסעת עם אביה בכול בוקר למשרד, ולפחות פעמיים בשבוע מארחת חברות וחברים למסיבות בריכה קטנות ומושקעות. במסגרת עבודתה כמנהלת שיווק, היא מפיקה אירועי מכירות במגדלים השונים שהחברה בונה, אירועים שמיועדים לעשירון העליון. היא יצרה קשרים עם מספר חברות קייטרינג לאירועים, שמגישות מאכלי ים, בשרים, ומשקאות כיד המלך, ובסיומו של כל אירוע מכירות שכזה, חברת הקייטרינג התורנית מעבירה מגשים מלאי כל טוב למסיבת הבריכה שהיא עורכת באותו היום בחצר האחורית בבית. לאביה לא אכפת.


לא היינו היחידים שבאו לראות את החזרות. תמיד היו שם עוד אנשים, נערים ונערות ששאפו להתקבל ללהקה, עסקנים מטעם העירייה שבאו לבדוק מה הלהקה מכינה ולתאם בעבורה הופעות, הורים של חלק מהמשתתפים ואנחנו. כלומר לא רק מיקי ואני, היו עוד מתבגרים ומתבגרות שבאו לבהות בחברות וחברי הלהקה. אף אחד לא בא בשביל הריקודים, מה שהיה מצער כי באמת שהם עבדו קשה, רקדו יפה והגיעו לתוצאות נהדרות. למנהל הלהקה נמאס בשלב מסוים מכל הצופים והוא הוציא את כולם החוצה. לחזרות עכשיו נכנסו רק מוזמנים, מתי מעט. מיקי ואני לא הוזמנו. היינו יושבים מחוץ לאולם וצופים בחזרה מבעד לאחד החלונות. היו אלה ימים שמזגן היה רק שמועה רחוקה על מכשיר שנמצא בבתי העשירים, בטח שלא באולם ספורט של בית ספר יסודי בעיר נידחת, כך שהחלונות היו פתוחים לרווחה על מנת לאפשר למעט רוח לנשוב פנימה.


בלהקה רקדו היא וחברתה בשורה הראשונה. כמעט תמיד בשורה הראשונה. שתיהן ידעו להפוך את הריקודים למפגן מרהיב של תנועה. גם התלבושות שלהן היו היפות ביותר. המעצבת הקבועה של הלהקה נהגה למדוד עליהן את הבגדים ולתפור עבורן את התלבושות שיהפכו אחר כך לקנה מידה לשאר הבנות. כיוון שכך שאר הבנות בלהקה נאלצו לעשות תיקונים בבגדים בכוחות עצמן או לרקוד עם בגד שהוא מעט צמוד או רפוי או ארוך או קצר או לא יושב נכון באזור החזה או לא מתנופף מספיק גבוה בסיבובים. רק שתיהן נראו מושלמות. תמיד.


בתחילת השנה האחרונה שלהן בלהקה התברר שבאחד הריקודים מתוכנן מופע סולו לאחת הבנות. לכולם היה ברור שאחת משתיהן תקבל אותו והן נשבעו שלא לריב. הן לא דברו האחת עם השנייה למעלה מחודש. ההורים הוזמנו לשיחה, ראש מנהל החינוך והתרבות בעירייה ניסה להתערב, אבל דבר לא הואיל. רק האיום שאם זה יימשך הלהקה כולה לא תיסע לחו"ל הביא אותן לשבת לשיחה ולמצוא פתרון. בסופו של דבר סוכם ביניהן ששתיהן ילמדו את הסולו וירקדו אותו בתורות, בכל פעם מישהי אחרת. הן שמרו על התור בקפידה רבה, עד כדי כך שבאחת ההופעות בתורה, היא הייתה חולה ולא הצליחה לעלות לבמה והלהקה פשוט לא בצעה את הריקוד הזה באותה הופעה, למרות שחברתה הייתה שם ואפשר היה שתעלה במקומה.


צביקי לא נהג לשחק אתנו כדורסל ולא ידע על העניין שלנו בבנות להקת המחול. הוא למד בכיתה המקבילה והיה גר בבניין ליד מיקי בדירת הגג, אני גרתי שני רחובות משם. לפעמים הוא היה הולך אתנו הביתה מבית הספר. יום אחד היא חלפה על פנינו על המדרכה בסיומו של יום לימודים. כשהתרחקה אמר לנו: "אתם רואים אותה", הנהנו שנינו באדישות לאות כן, "אז יצא לי לראות אותה ערומה כבר כמה פעמים". הוא הסביר שהיא גרה בבניין לידו, מהצד השני, ולפעמים כשהוא מתאמן בהרמת משקולות בגג הוא רואה אותה במקלחת. "לא התכוונתי בהתחלה אבל אחר כך אמרתי ל... (וכאן הוא מנה מספר ילדים מכיתות אחרות בשכבה) שיבואו ויראו גם. אחרי דין ודברים קצר צביקי הזמין אותנו אליו, "תראו בעצמכם אם אתם לא מאמינים". לא האמנו לו, אבל החלטנו שאין לנו מה להפסיד ונדברנו לבוא אליו למחרת היום.


היא חושבת שבעלה עדיין אוהב אותה. הם מתרחקים, הוא בעסקיו, בחיים הטובים עם בתם הקטנה והבן הצעיר, והיא עם הנכד ועם עצמה. ממלאת את השעות בהן היא לבד בקריאה, גינון וכל מיני קורסים, החל ממודעות עצמית ועד לשימוש בצמחי מרפא. בדרך עשתה מספר קורסים בשימוש בתוכנות גרפיות והיא מנסה את כוחה בעיצוב של כרזות וסמלים מסחריים לחברות שונות. הכסף לא חשוב במיוחד כך שהיא יכולה להרשות לעצמה לעשות עבודת עיצוב אחת לחודש בממוצע. האם זה מספק? היא לא בטוחה אבל אין לה רצון או כורח להתאמץ מעבר לכך.


את בעלה, שמבוגר ממנה בשלוש שנים הכירה לראשונה בלהקה. היא בשנתה הראשונה שם והוא באחרונה, כמעט ולא התייחס אליה באותם ימים. כשהתגייס ופרש מהלהקה לא ידעה עליו דבר עד שהגיעה ללימודי התואר השני, אז נפגשו במקרה וגילו שרקדו יחד בעבר. כל זה לא השפיע כהוא זה על פגישתם המחודשת. "העבר שייך לעבר" אמר לה, "אני מחובר הרבה יותר לעתיד שלי ולשאיפות שלי". זה מצא חן בעיניה, הביטחון הזה שלו, הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו שידאג לה. והוא אכן עשה זאת לאורך כל השנים.


ישבנו בגג, צביקי הביא כוסות מיץ לשלושתנו ומשקפת. דיברנו על כל מיני דברים, כאילו הדבר לשמו עלינו לגג היה הכי רחוק ממחשבותינו. הוא הראה לנו מרפסת שירות קטנה בבניין הסמוך, עם תריסים פתוחים ודלת אל תוך הדירה. "זאת המרפסת של המקלחת", הסביר לנו. אחרי כחצי שעה נפתחה הדלת והיא יצאה אליה, עירומה לחלוטין, אוחזת במגב, גורפת מים מתוך המקלחת אל המרפסת וממנה אל צינור הניקוז. "יש להם הצפות" הסביר צביקי בזמן שאנחנו מעבירים את המשקפת ביננו. כמה רגעים מאוחר יותר היא נכנסה פנימה ומיקי ואני הלכנו איש איש לביתו.


שקיפותה המתהווה הדאיגה אותו. הוא מרגיש שבמידה מסוימת הוא אחראי לזה, עם אורח החיים הנהנתני שהוא בוחר לעצמו בשנים האחרונות, מקפיד להזמין אותה לבוא לכל מסיבה או טיול או נופש שהוא יוצא אליו, מרגיש בליבו הקלה כשהיא מוותרת על כך, ומחכה תמיד לחזור אליה ולספר לה על ההרפתקאות שאותן הוא עובר. אמנם הוא מרגיש פעמים רבות זקן מידי לכל המסיבות שהוא מגיע אליהן אבל בתו הצעירה לא נותנת לו להתחפר בתוך ההרגשה הזאת ומקפידה לבלות וליהנות יחד אתו. מעולם לא בגד בה, מעולם לא ניסה להיות עם מישהי אחרת, שניהם יודעים שהכח שלהם נובע מהיחד של הזוגיות.


עכשיו מול המראה, עטופה בשמיכה וחבוקה בזרועותיו. היא מביטה בו, תוהה עד מתי זה יחזיק. יחסי אישות אין ביניהם כבר הרבה זמן, הוא לא מבקש ולה זה לא חסר. בתחילת הקשר לא היה מסוגל להוריד ממנה את הידיים, אבל אחרי ההולדת הבן הצעיר משהו כבה בו. היא חשבה שלמעשה הוא קיבל סוף סוף את מה שביקש, בן זכר. בהתחלה ירדה התדירות ולאחר מספר שנים זה נעלם לחלוטין ומעולם לא דברו על זה. כאילו הסכינו שניהם עם המצב החדש. הוא נשק לה, חזר לענייניו והיא הסירה מעליה את השמיכה וחזרה להביט בחפצים השונים אותם היא יכולה לראות מבעד לגופה.


ביום האחרון ללימודים בכיתה י' ראיתי אותה בכניסה לבית הספר. במקרה הייתה עמי מצלמה באותו היום וצילמתי אותה לבושה בחצאית ארוכה, גופייה לבנה ואוחזת תיק קטן. תמונה קצת מטושטשת. היא סיימה את לימודיה בתיכון ויותר לא ראיתי אותה מעולם. חמש עשרה שנה מאוחר יותר, כשהתחלנו לשוטט ברחבי האינטרנט חיפשתי אחריה. פתאום היה אפשר לראות מה קרה לאנשים שהכרנו כשהיינו צעירים. את בני משפחתה, בעלה, ארבעת ילדיה ואיתן הנכד, קל היה למצוא. לעיתים נדירות, ספורות, היא מבליחה בחטף בתמונה של אחד מבני המשפחה. אפילו בתמונות החתונה של הבת הבכורה כמעט ואיננה מופיעה.


בתה השלישית דומה לה מאוד, מזכירה אותה בצעירותה, בחיוך, בפנים, במבנה הגוף, מפרסמת תמונות שלה בבגדי ים מינימאליים על בסיס יומיומי. אין סיכוי שהבת הזאת תעלם אי פעם היא חושבת, כל מהותה ועיסוקה זה לנכוח בכל מקום. אולי אם הייתי קצת יותר כמוה הייתי פחות שקופה. היא מרימה את ראשה למעלה ומטה אותו מעט הצידה. תווי פניה החדים משכבר הימים מתגלים לרגע מחדש. שמה על עצמה שמלה פשוטה ארוכה, נוחות של בית, ונסעה להביא את איתן מהמעון. אולי אתו זה יהיה אחרת, אולי הוא יזכור אותה גם כשתעלם לחלוטין.









Comentários


bottom of page