יצא לאור! יצא לאור! יצא לאור!
"רצתי ודורה" – רומן מאת יובל ששון
חודש וחצי לאחר שיצא בפורמט דיגיטלי יצאה היום ההדפסה הראשונה והמיוחדת של הספר.
הספר הודפס בארבעים עותקים ממוספרים וחתומים בלבד ויימכר למעוניינים דרכי.
(75 ₪ לא כולל משלוח)
זה הרומן השני שפרסמתי (הראשון היה "תודה שבאתם, רומי") והשלישי נמצא כבר בתהלכים של הגהה ועריכה. אני חייב לומר שזאת פשוט הנאה צרופה.
הרומן השני שכתבתי יצא לאור היום, 26/5/2022 בפורמט דיגיטאלי באתר עברית.
דורה, אישה בת 92, עוברת לבית אבות ונאלצת עקב כך להיפרד מכלבה בן ה 12, רצתי, שעובר לפנסיון לכלבים הנמצא סמוך לבית האבות. הסיפור מתאר את חייה, מילדות דרך החיים במדינת ישראל המתפתחת, החיים בבית האבות ועד לניסיון שלה להתאחד עם רצתי, ומסופר מנקודת ראותה ונקודת הראות של הכלב גם כן.
קטע מתוך הספר המתאר את פגישתם הראשונה של השניים בזמן השבעה על מות בעלה:
"הנכדות הביאו את רצתי ביום השלישי של השבעה, מחזיקות אותו בתוך המעיל של הנכדה הגדולה מבין השלוש, מתרגשות ומלהגות ומסבירות לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא שעכשיו יהיה לסבתא במי לטפל בדיוק כמו שהיא טיפלה באבנר שמת מרוב שהיא טיפלה בו. נטע וג'ני לא ידעו איפה לקבור את עצמן מחמת הבושה אבל דורה רק צחקה והזהירה אותן שאם הן תמשכנה לספר עליה כאלה סיפורים היא תטפל גם בהן ותפנק אותן בממתקים ואהבה וגלידות ומתנות עד שהן ימותו גם. הן קצת נבהלו ומאותו היום ובמשך כמה שנים, הבת של נטע סירבה לקבל מתנות וממתקים מסבתא. הכלבלב הוצא אחר כבוד מהמעיל והונח בחיקה של דורה. דורה המופתעת ליטפה אותו קצת ואז הוא ירד מברכיה ועשה את צרכיו באמצע השטיח בינות לכל המנחמים."
אני יודע שזה לא מקובל (...) אבל תרשו לי להמליץ על הספר הזה הכתוב עם הרבה הומור ביחס לחיים ולמוות כאחד.
ועוד קטע מתוך הספר שמתאר איך הבת הבכורה של דורה שכנעה אותה לעבור לבית האבות:
"ומה אם..." החלה דורה לשאול, אבל נטע לא נתנה לה פתחון פה והתפרצה: "די כבר, אני לא יכולה ככה יותר, אני צריכה שמשהו יקרה, שמישהו יעשה משהו אחרת, אני לא יכולה להמשיך להחזיק את כל המשפחה המופרעת הזאת על הכתפיים שלי, גם ג'ני וגם אני הצלחנו למצוא בעלים זניחים שאף אחד אפילו לא מזכיר את שמם בספר הזה, וגם הבנות שלנו נזכרות רק כקבוצה, כמו תאגיד המים, רק בנכדות, תאגיד הנכדות, אבא כבר מת, רצתי כבר מבוגר, ואמא שלנו מתנהגת כאילו היא ילדה בת חמש שיכולה לעשות כל מה שמתחשק לה בלי לתת דין וחשבון על כלום, שוכחת שהיא כבר בת תשעים ושתיים, שחלקים גדולים בחיים שלה ג'ני ואני כבר עושות בשבילה ועכשיו היא עוד מתלבטת אם היא רוצה ללכת לבית אבות! זאת לא שאלה א-מ-א, את הולכת, לא סתם הולכת, אני מסיעה אותך, מפה, מבית החולים ישירות לשם, את לבית הגדול, למפלצת, כבר לא חוזרת. רצתי, מצאתי לו מקום בפנסיון לכלבים צמוד לבית אבות, ודי! אני לא יכולה יותר עם זה! ואת" פנתה לג'ני, "את אל תגידי לי להירגע ולנשום, גם אותך אני סוחבת כבר כל כך הרבה שנים שאני לא יכולה לעמוד בזה יותר, אז מעכשיו, כולם עושים מה שאני אומרת. הבנתן?". דורה וג'ני הסתכלו אחת על השנייה בעיניים מלאות אימה, ובשקט בשקט התחילו לארגן את הדברים תוך כדי ממלמול של משפטים כמו: "אבל למה צריך לצעוק, אנחנו סך הכול רצינו לחשוב ביחד, אני לא מבינה על מה היא עצבנית, אולי היא במחזור? היה לה לפני שבועיים, היא לא במחזור, מישהו אמר לה משהו? את אמרת לה? אני לא אמרתי, אני מקווה שזה לא תמיד ככה, שהיא לא מתפרצת ליד בעלה, נו, איך קוראים לו, ולא ליד הבת שלה, זה יכול להיות לא נעים, לעשות לילדה צלקות לכל החיים, בסדר, רק שלא תצעק עוד פעם, הנה, אני עושה, אני מתארגנת, אני מתכוננת, אני מוכנה, אפשר ללכת, היא לא מוכנה למה היא לא מוכנה, כדאי שאני לא אגיד כלום שהיא לא תתעצבן עלי מחדש..." וכן הלאה עוד שעה ארוכה.
תודות:
לעידו פנקס – שמסייע לי בעריכה והגהה ותובנות ושאלות על הכתוב
לזוגתי שתחייה, ליאור, שתומכת בי ללא סייג ושמחה עם מה שאני יוצר
ולסקאי, הכלב שלנו.
לאתר עברית ולרכישת הספר
Comments