נעמה

נמתחתי, מבפנים, מבחוץ כבר הייתי קשור שעות אל מיטת סדום, מתוח למעלה, מוחזק למטה, אבל בכל המצב הזה, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את המתח באוויר.

אין לי את מי להאשים במצב הזה אלא את עצמי. לא הייתי חייב להגיע באותו היום לעבודה, לא הייתי חייב לצאת מהבית, לא הייתי חייב לעשות את כל הדרך הזאת בפקקים של הבוקר, למצוא חנייה, לעלות שלושים ושתיים קומות במעלית עם אנשים שאת הפרצופים שלהם אני לעולם לא אזכור, רק על מנת לגלות שמכתב ההתפטרות שלי התקבל ויותר אני לא רשאי להיכנס למשרדי החברה אותה הקמתי ובה עבדתי בחמש השנים האחרונות.

עמדתי מבלי לדעת מה לעשות מול דלת הכניסה למשרד. המזכירה הביטה בי מהצד השני של דלתות הזכוכית הכבדות, נבוכה משהו מהסיטואציה, אבל ללא כל כוונה לפתוח לי. אחרי כשעה היא הגיעה, לבושה בשמלה לבנה פשוטה, עקב קטן, שלושה עוזרים שמתרוצצים אחריה, נושאי כלים, נעמדה מולי: "נעמה, נעים מאוד, אני מטפלת במקרים של אי הבנות קטנות שמתעוררים באזור, בבקשה תתלווה אלי לקומה העליונה שם נוכל לשוחח בשקט על הבעיה ואולי נצליח למצוא פתרון שיניח את דעתך".

השמועות על "נעמה", התגלגלו לאורך השנים בכל מיני מקומות. כנראה שיש יותר מ"נעמה" אחת, אין דרך אחרת להסביר את המעורבות שלה בכל הנושאים בהם היא שותפה, הן מפוזרות ברחבי העולם, ולאיש אין יכולת לפגוש בהן מרצונו החופשי. הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו הוא שעדיף לשתף עמה פעולה, ככה כולם מרוויחים.

עלינו לקומה העליונה, אולם גדול, מרווח, שטיח לבן צמרירי על הרצפה, ספות ענק בכל כיוון, לבנות אף הן, ואור טבעי שחודר מבעד לווילונות הלבנים - שקופים המסתירים את זכוכיות מעטפת המגדל. "זה קצת מכאיב בעיניים כל הלבן הזה" התבדחתי, נעמה חייכה ושלושת העוזרים שלה עצרו למספר שניות, נועצים בי מבטים מאוכזבים, כאילו אמרו לי שזאת הבדיחה שהם שמעו הכי הרבה פעמים, ושיכולתי להתאמץ ולמצוא משהו טוב יותר לומר. "זאת הדרך שלי להשקיט את החששות שלך, כל דבר, כל פעולה, יוצרת כאן כתמים שלא יורדים ושלא ניתן להעלימם", אמרה נעמה.

נעמה הזמינה אותי לשבת ודיברה באריכות על העזיבה הפתאומית שלי את החברה ועל החלל שזה הותיר בה ובליבם של העובדים האחרים. "החברה לא יכולה להרשות לעצמה את חוסר ההחלטיות הזה שלך, אתה לא יכול לבוא יום אחרי שאתה מתפטר ולחשוב שאתה יכול להמשיך כאילו כלום לא קרה", המשיכה בקול נעים, "לכל מעשה שאנו עושים יש השלכות, לא תמיד אנו רואים אותן, אבל הפעם הזאת אתה לא תוכל לחזור מבלי שתסתכל להן בעיניים. אתה מסכים?"

הסכמתי. שלושת העוזרים פתחו איזה דלת נסתרת באחד הקירות וגלגלו מתוכה מיטה לבנה וגבוהה. הם בקשו שאשכב עליה וארים את ידיי. הם קשרו אותי למעקה המיטה ואז הרגשתי איך חלקה האחורי של המיטה מתרומם באוויר, עד שהיינו, המיטה ואני, בזווית של כשבעים מעלות, המיטה מוחזקת על ידי מנוף ואני קשור אליה בידיים עם חבל לא עבה במיוחד. במקביל יכולתי להרגיש ידיים שאוחזות בכפות רגלי בחוזקה. "אלו הם בני המשפחה הקרובים של האנשים בהם העזיבה שלך פגעה. הם תלויים בך, ביכולת שלך להחזיק מעמד כאן היום. כשאתה תוותר הם ייפלו אל מותם" אמרה נעמה.

המנוף הזיז את המיטה, אותי ואת האנשים שאוחזים בי אל מחוץ לבניין, כשהם עומדים על פלטת עץ שהולכת ומצטמצמת. בתחילה זה לא באמת היה קשה, אבל לאחר כשעה וחצי האנשים האוחזים ברגליי עמדו כל אחד אך ורק על רגל אחת, ואחרי שעה נוספת חלקם כבר עמד האחד על השני. יכולתי להרגיש את אחיזתם ברגליי מתהדקת ואת גופי נמתח כשמשקלם תלוי ממני על פי התהום. אחרי קרוב לארבע שעות נמתחתי מבפנים. כולנו היינו באוויר, רק חבל לא עבה קושר אותנו למיטה, ואף הוא הולך ונמתח, ובלי ספק יקרע בקרוב.

"בסדר" צעקתי, "את ניצחת, אני מבין את ההשלכות, אני מצטער, אני מוכן לפצות אותם, רק תחזירי אותנו פנימה" אבל נעמה רק הביטה בי ובחיוך קטן הסבירה שהיא לא יודעת איך לעשות את זה, ושמעולם לא חזר מישהו מהמיטה הזאת אל תוך החדר הלבן והמבהיק. הרגשתי את החבל נקרע ותפסתי בידיי את המיטה עצמה, אבל לא הייתה שם כל נקודת אחיזה, החלקתי כלפי מטה. האנשים שנאחזו בי כבר נפלו, שמעתי את הצפירות של המכוניות ברחוב שעצרו בחריקת בלמים. לא היה לי יותר מה לעשות, נשמתי נשימה עמוקה והנחתי לעצמי ליפול. לפני שפגעתי בקרקע עוד ראיתי כיצד המנוף מחזיר את המיטה אל תוך הבניין.

כמה חודשים לאחר מכן, כשהתעוררתי מהתרדמת בה שריתי, ראיתי אותה יושבת ליד מיטתי, בשמלה הלבנה, עם שלושת העוזרים שלה שמכרכרים סביבה. זאת הייתה הפעם השנייה בה הרגשתי את המתח באוויר.