שמח לספר כי גיליון 12 של כתב העת "רסיסים" לסיפורים קצרים פורסם הבוקר ובו גם הסיפור שלי "ביום השמיני".
לגיליון המלא של כתב העת
ולהלן הסיפור
ביום השמיני / יובל ששון
"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". (בראשית פרק ב' פסוק ב).
זאת הייתה החלטה חיובית, חשב אלוהים לעצמו בבוקר היום השמיני. עוד לא היה ברור שהיום השמיני יקרא שוב יום ראשון, אבל ההחלטה על יום מנוחה, יום שייקרא בעתיד "שבת" הרגישה לו נכונה. את השבת הראשונה העביר בעיקר בשינה. בריאת האדם ביום השישי התישה אותו לחלוטין, למה הוא היה צריך לעשות אותו בצלמו ובדמותו. כל שאר הדברים שברא לפני כן היו ממש פשוטים אבל אדם, זאת יצירה שדורשת תחזוקה מתמדת.
הוא ירד לחוף, מתהלך לבדו על החול הרך, נותן לגלים להרטיב את עקביו. שנים רבות היה חי אלוהים בתוהו ובוהו. אי אפשר לקרוא לזה שנים רבות מאחר ולפני הבריאה מושג הזמן לא היה קיים. הוא התחיל את כל העניין הזה של הבריאה מתוך תחושה של מיצוי. כמה אפשר למשוך את הבלגן הזה שהוא היה חי בו. זה לא חיים, לא רק כי זה קשה אלא גם כי לפני הבריאה מושג החיים והמוות לא היה קיים. הוא הבין שברגע שיברא דבר מה בהכרח זה גם יסתיים יום אחד.
מסתובב על החוף, נכנס קצת למים, אחר כך נשכב על החול לתפוס קצת צבע. כל דבר שהוא עושה זאת הפעם הראשונה EVER שזה קורה. אדם וחווה עוד לא ממש מתפקדים, רק מתחילים להתרגל לאור, מתחילים ללמוד לנשום, שומעים קולות בפעם הראשונה. העביר את ידו בחול הרך והחמים, נותן לו לזלוג בין האצבעות. בצלמו ובדמותו. הוא זוכר כמה זמן לקח לו ללמוד איך לתפעל את הגוף – נפש שלו, לא מקנא בהם, באדם וחווה על דרך החתחתים שמחכה להם.
פתאום התעורר, כנראה שנרדם על החוף, המוני אנשים סביבו, רעשים חדשים לא מוכרים, מבנים מעשה ידי אדם, חפצים מעופפים בשמיים שמעליו, מי הים בהם הלך קודם נראו לו שונים, שמנוניים יותר, מלוכלכים, גם החול מסביבו הרגיש שונה, כאילו קרה לו משהו. התיישב. מביט לכל הכיוונים, כמויות בלתי נתפסות של יצורים שהזכירו לו את אדם וחווה הסתובבו בכל מקום שהביט אליו. עטויים יותר, לבושים פחות, אצים רצים ממהרים להגיע לאן שהו, לא שמים לב שנשארים כל הזמן באותו המקום. ניכר היה שרמת האחזקה שלהם נמוכה מאוד. "כמה זמן נמנמתי?" שאל את עצמו אלוהים והמשיך לטייל על החוף, מבין שבזמן שישן איבד כל אחיזה במעשה הבריאה.
