בכל מוות יש מעט חיים.
כלומר יש. חיים. תהליך הפירוק של הגוף יוצר כל כך הרבה התרחשויות של חומרים וגזים וריקבון שלעיתים עולות על סך הפעילויות של האדם עוד בחייו. בטח ובטח אם מדובר על שנותיו האחרונות.
ארבע וחצי בבוקר ואני לא נרדם. לא ישן.
צינור המורפיום שמוצמד לי לגב ומזריק את החומר הזה במינון קבוע היישר לתוך עמוד השדרה שלי , מציק, מגרד, ולא מאפשר לי לשכב על הגב כמו שאני אוהב. שנה וחודשיים מאז שגילו אצלי את החבר הזה שלי עם הצבתות, זה שבכל יום צובט ולופת אותי עוד קצת, עוד מעט, מבפנים, בלי שאני יכול לעשות שום דבר כנגדו. סרטן. קליקטי קלאק. קליקטי קלאק. צביטה. ועוד צביטה. ועד צביטה. לפעמים הוא צובט ככה שאין ברירה ומוכרחים לשחרר את הצבתות, להציל אותו. יש לו יצר מוות גבוה. הוא לא דופק חשבון לאף אחד ולא אכפת לא משום דבר, לא מתחשב בכלום. מוכן למות בשביל המטרה.
מה המטרה? להרוג אותי. זה לא שהוא לא יודע שאם אני אמות הוא בהכרח ימות גם, הוא יודע, אבל לא אכפת לו. הוא סומך עלי שאני אעשה הכל לדחות את הרגע הזה, האחרון, שבו נשאר רק אני והוא, קליקטי קלאק ואני, צביטה אחרונה, וזהו. זה יגמר. אי אפשר להיות יותר קרובים למישהו מאשר אני והוא. אחד בתוך השני, משלימים האחד את השני, מנחמים האחד את השני בשעות הקטנות האלה של הלילה שאנחנו לא נרדמים.
בפעם הראשונה שהתוודענו זה לזה הוא כבר היה גדול. לא זכיתי להכיר אותו בצעירותו, לא ראיתי איך הוא גדל, מתפתח, שולח זרועות ורגליים ומתקדם, וגדל. גם הוא השתדל להיות בשקט, לא להיות קולני, הצבתות שלו היו עוד קטנות. לפעמים הרגשתי דקירות אבל ייחסתי את זה לאולקוס, שיערתי שחזר אחרי מספר שנים שכבר לא היה. כשישבתי אצל דוקטור מנחם, שהכיר ביננו, הייתי מאוד מופתע. הרבה שנים היה לנו כלב ולא התכוונתי לאמץ חיה נוספת. דוקטור מנחם נתן לי אקווריום קטן וביקש ממני לשבור אותו. "בשביל הסרטן שלך אתה לא צריך אקווריום, הוא לא יברח". אמר מנחם וניגב לעצמו את הדמעות מהצחוק. זה כל פעם הצחיק אותו מחדש, עם כל חולה, עם כל סרטן, עם כל מטופל חדש שנבהל מהמחלה שמנחם נהג להתמודד עמה.
ואז זה התחיל:
אין ברירה
צריך ניתוח
ניתוח?
בטוח
מה עם טיפולים?
כימותרפיה או הקרנות
בלי ניתוח זה לא יעזור
ניתוח?
בטוח
חייבים להוציא
חייבים לנתח
חייבים לפתוח פתח
שיהיה לסרטן לאן ללכת
אז ניתוח
דחוף
למה דחוף
כי עוד מעט הוא כבר יהיה גדול
אז דחוף ניתוח
ניתוח?
בטוח
יש עוד אפשרויות?
לא
רק ניתוח
מחר
מחר ניתוח?
בטוח
מחר ניתוח, נעשה הפרדה, כמו תאומים סיאמיים רק סרטן ובן אדם
תהיה מוכן
זה ייקח הרבה זמן
כמה הרבה?
עשר שעות בערך
ניתוח מורכב
מסובך
אבל בטוח
בטוח?
בטוח נצליח
אז קדימה
ניתוח
הרדימו אותי, אחרי שעה וחצי גילתי שאני ער שוב. ער ותפור. פתחו, ראו, חככו בדעתם, נמלכו, סגרו והעירו אותי רק כדי לבשר לי שהסרטן שלי כל כך גדול שהם חששו שאם הם יצליחו להפריד אותו ממני אז אני אמות אבל הוא ימשיך לחיות כישות עצמאית ולא יהיה להם מקום בשבילו כי את האקווריום כזכור שברתי אצל דוקטור מנחם.
הכלב שהיה לנו מת לפני מספר שבועות. גם לו היה סרטן. אתם יכולים להגיד שהוא הרגיש שאני עומד ללכת אז הוא החליט ללכת גם, אבל זה לא באמת. קראו לו תום. שנאוצר, גרמני, שחור, שאהב לשתות קולה. אם מישהו היה פותח בקבוק קולה הוא היה מגיע בריצה ומחכה שימזגו גם לו. הבאתי אותו גור, ככה, בחורף, בתוך המעיל שלי, כולם מאוד שמחו. כולם... אני, השאר אולי, בכל מקרה הוא נשאר. היינו הולכים איתו לתערוכות כלבים, הוא אפילו זכה פעם או פעמיים בפרסים, בפעם השלישית שהיה מיועד לזכות הוא סרב לעמוד בשקט ולא זכה. קליקטי קלאק עומד בשקט כבר הרבה זמן. לא עושה בעיות, לא נוהם, לא בורח, לא מבקש קולה. בשקט. לפני כמה שבועות הווטרינרית שממנה קבלתי את תום הרדימה אותו שלא ימשיך לסבול. אחרי ארבע עשרה שנה, תוך כדי שאני מגדל בבטן חיית מחמד חדשה ומלטף אותה, הוא הגיע לקצה הדרך. הסרטן שלי לעומת זאת כאילו קיבל חיים חדשים, השאלה "מי חיית המחמד החביבה ביותר בבית?" נפטרה ונפתרה. כל תשומת הלב מופנית אליו.
כמה ימים בבית חולים עד שאני אצליח לעמוד על הרגליים והופה הביתה, עם הכאבים ומרשמים למורפיום בכמות שלא תמיד הייתה בבית המרקחת של קופת החולים והיה צריך להזמין לי במיוחד. אחרי כמה ימים חזרתי לבית החולים והתחלתי בטיפול כימותרפי חדשני וניסיוני. "יש עשרים אחוזי הצלחה עם החומר הזה אבל מעולם לא ניסו אותו עם סרטן כמו שלך ואנחנו מקווים שזה יעזור, כי הטיפולים הרגילים בוודאי שלא יעשו לו כלום", כך הסביר לי דוקטור מנחם. במקביל האחיות שלי פצחו במסע להצלתי באמצעות קמעות ולחשים:
קברי צדיקים
השתתחנו
ובמערה של חוני המעגל?
עיגלנו
ובכותל?
טמנו פתק עם בקשה להחלמה ורפואה שלימה
ותרמנו צדקה לכל מי שרק רצה
לכל מי שרק הבטיח בתמורה
שיישא ברכה ותפילה
וקמע
מנתיבות
מחצרו של אבוחצירה
כזאת שתולים על הצוואר
התייעצות עם רבנים בצפת
ובבית הכנסת של אבא שלנו שגם הוא מת מסרטן קנינו מקום של קבע
ליד ארון הקודש
וגם החלפנו מזוזות
ושלושה ימי צום ותענית דיבור
האחיות שלי, הגדולות, הצעקניות, אחת גרה עם אמא שלנו שבאה כל כמה ימים לבקר ולבכות, והשנייה שגרה בניו יורק הגיעה אף היא בטיסה. לקחת פיקוד על מבצע ההצלה. לא היה דבר שהן לא ניסו, לא היה מישהו שאליו הן לא פנו, בכלל לא שאלו אם אותי אם אני רוצה את עזרתן, בכלל לא שאלו את קליקטי קלאק אם הוא מוכן לקראתן, התייעצו בעיקר אחת עם השנייה וקיבלו כל יומיים החלטה חדשה ותוכנית פעולה. הייתי משוכנע שרק מהרעש שהן עושות הסרטן שלי ישתגע ויחליט לעזוב. אני יודע שהיו רגעים שאני שקלתי את זה. המשולש הזה של האחיות שלי ואני לא היה בריא לאף אחד.
בסוף לקחו גם אותי אל הכותל, להטמין פתק בעצמי, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני שכל חיי התחמקתי והסתייגתי מעבודת האלילים הזאת שנקראת יהדות, נסעתי לכותל, לחבק את האבנים ולהתרפק עליהן כאילו משם תבוא הישועה.
זה לא עזר. לא הכימותרפיה, לא הכותל, לא הקמעות וכל צקצוקי השפתיים שמסביב לא יכלו להפריד ביננו. לא קוראים לי דוד אז לא קראתי לו יהונתן אבל פעם ראשונה שבאמת הבנתי את המושג בחייהם ובמותם לא נפרדו. הפסקתי עם הטיפולים. הם רק יצרו סיבוכים חדשים. ירדתי במשקל. הסתבר שנסתמה לי הקיבה. קליקטי קלאק בקיבה ויותר המזון לא יורד לכיוון המעי הדק.
ואז זה התחיל:
אין ברירה, צריך ניתוח
ניתוח?
בטוח
חייבים לשחרר
לפתוח את הסתימה
לשחרר את הלחיצה
לגאול את האדמה
מעי משוחרר לא יוחזר
זאת אומרת ניתוח
ניתוח?
בטוח
הוא לא קצת חלש
חלש?
חלש, הוא בכל זאת חולה
נכון הוא חלש
הרבה אנשים אמרו
נכון הוא חלש
מאמרים נכתבו על זה
אבל חייבים ניתוח
ניתוח?
בטוח
לא אצלנו
לא בבית חוליינו
לא אדם כל כך חלש
הוא ממילא ימות עוד מעט
אז לפחות שהמשפחה תוכל קצת לחסוך
לחסוך על מזון
אז בלי ניתוח
אנחנו את שלנו עשינו
ודי
חיש מהר מצאנו בית חולים אחר, קצת פחות שמרני, קצת יותר יומרני, קצת יותר מוכן לעשות ניתוח מבלי להיות בטוח שמשהו בכלל יצליח אבל למה לא לנסות? מה הכי גרוע שעשוי לקרות? אני אמות? זה בכל מקרה הולך ומתקרב, מקסימום זה יקרה קצת יותר מהר, זה יהיה באמת מצער אבל אם זה יצליח הניתוח, נתפרסם בכל העולם על בטוח.
בבית החולים החדש כולם היו מאוד נרגשים. ראש המחלקה, ראש המחלקה האונקולוגית בכבודו ובעצמו התמסר באופן מידי לטיפול בי. האחיות כרכרו מסביב, הסטאז'רים הביטו בי מרחוק ביראת כבוד, מהנהנים כל פעם בצער כשאחד הרופאים הזוטרים יותר הגיע לבדיקה שגרתית אחת לשעתיים והחוויר כשקרא את הנתונים הרפואיים שלי. מנהל המחלקה היה אופטימי. אנחנו נעשה ככה, וניכנס משם, ונתקין מעקף, וגם צינור, כזה למזון שתוכל להזריק לעצמך, וצינור נוסף, בגב, ישירות לצבת הלופתת אותך בעמוד השדרה, לטפטף שם מורפיום באופן קבוע ואולי קצת להקל על הכאבים. זה לא שעשינו משהו מורכב כל כך בבן אדם חלש כל כך קודם, אבל אנחנו שומרים על מידה של אופטימיות ומקווים לטוב. זאת הצינורית שעכשיו מפריעה לי לשכב על הגב.
ואז זה התחיל בפעם האחרונה:
ניתוח
בטוח
מוכרחים ניתוח
אחרת הוא ימות
זה בטוח
הוא מיובש במיוחד
אינפוזיה בכל יד
שקצת יתחזק
שקצת ינוח
ומיד לניתוח
חור בבטן
חור בקיבה
צינור כתום
עוקף את הסתימה
סיבוב על הצד
צינורית שקופה
דקה דקה
לעמוד השדרה
מתקן הזרקה
והופה
כמו חדש
מצד אחד נכנס מזון
מצד שני מורפיום
היה ניתוח
קצת לא בטוח
אבל הוא שרד
עכשיו אפשר לנוח
מאז הניתוח אני בבית. את כל עניני המשרד אני מנהל מהסלון, פעמיים בשבוע מגיעה המזכירה, העובד שלי לפעמים מגיע אתה, לפני זמן מה הגיעו מנהלי החברה מגרמניה לדון עימי במספר רכישות. ישבנו בסלון, הם על הספות, אני בכורסא, עמוד אינפוזיה לבן עם בקבוק מזון נוזלי מטפטף לתוך צינור כתום כל הזמן, והמורפיום עובד לפעמים קצת יותר לעיתים קצת פחות. לפעמים אני ערני יותר לפעמים פחות, ככל שכואב יותר אני יותר ערני. לפעמים נדמה לי שהסרטן הסיאמי שלי יונק מתוכי את כל התרופות ואז לו כואב פחות. כל מי שבא לבקר מהנהן בצער כל כמה דקות, אחותי, אחותי השנייה שהגיעה מניו יורק, אמא שלי שרק בוכה. המשפחה שלי, אשתי והילדים, כבר לא מהנהנים. זה הסוף. הם יודעים. זאת לא שאלה של האם. יותר שאלה של עד מתי.
אחרי כמעט חודשיים של הזנה מצינורית פתאום נהייתי רעב. הרגשה חדשה. לא הייתי רעב כבר חודשים. שמחה גדולה, רעב. רוצה משהו מתוק. לא נורא מתוק, לא נורא כבד, משהו קליל, בקטנה, שהרעב יירגע. בלינצ'ס. בלינצ'ס גבינה. חמותי הכינה, לכבוד החג. שבועות... מאכלי חלב... הכינה בלינצ'ס גבינה. מתוקים. מתוקים אבל עם מעט גבינה. זה בכלל לא רע, היה יכול להיות גרוע הרבה יותר, למרות זאת זה בסדר גמור בתור סעודה אחרונה.
ארבע וחצי בבוקר ואני לא נרדם. לא ישן. לא.
סוף
