"ביי" – סיפור שלי, מתפרסם היום במגזין מוטיב יוני 2022 המוקדש לנושא עצמאות.
לקריאת הגליון המלא
וזה הסיפור:
ביי / יובל ששון
אחרי קרוב לשמונה שנים בהם נמנעה לצאת מהבית, באה הקורונה וכולם לא יצאו מהבית יחד איתה. זה היה מאוד מפתיע. פתאום כולם חויבו להישאר בבתים, לעבוד מהבית, להזמין משלוחים, לדבר עם אנשים אחרים באמצעים טכנולוגיים. פעם ראשנה שאמא שלה לא מציקה לה על זה שהיא סגורה בביתה. גם אמא לא יוצאת מהבית. זה דווקא היה לטובה. לראשונה זה שנים היא יכלה להיות שקטה, אמא לא תנחת עליה סתם ככה באמצע היום עם ניסיונות שכנוע חדשים לצאת מהבית.
היא לא תכננה להסתגר בבית לפני שמונה שנים. כלל לא. זה קרה במקרה. הבחור שיצאה עמו במשך קרוב לשנה הודיע לה שנמאס לו, שהוא לא רואה עתיד איתה, שהוא מרגיש שזה לא מתקדם לשום מקום ואמר לה ביי. זאת הייתה המילה בה הוא בחר להשתמש – ביי, כאילו אין מילים שמביעות פרידה שהן קצת יותר עמוקות. ביי. כמה ימים מאוחר יותר היא עוד עשתה ניסיון אחרון לדבר איתו אבל הוא לא ענה לשיחה שלה ורק שלח הודעת וואטסאפ – ביי.
היא לא ממש הבינה מה קרה. מבחינתה הכל עבד טוב. הם התקדמו לאט, אבל נהגו להיפגש אחד עם השנייה שלוש ארבע פעמים בשבוע, בדרך כלל גם ישנו יחד, הוא אפילו אמר לה שהוא אוהב אותה והיא אמרה לו את זה בחזרה. הכל הרגיש נכון. אמא שלה טענה שהוא פשוט לא היה הבחור הנכון בשביל "הבת המושלמת שלי", והיא תהתה אם אמא הייתה הגורם לפרידה, או שעשתה משהו שהבריח את הבחור.
בימים הראשונים אחרי הפרידה הסתגרה בבית. לחברים אמרה שהיא חולה ובעבודה בקשה שישלחו לה את המשימות באמצעות המייל. היא עובדת כמעצבת באנרים לפרסומות באתרי אינטרנט שונים, ומבחינת המשרד, כל זמן שעמדה במטלות, לא היה להם אכפת שהיא לא מגיעה למשרד. אחרי כמה ימים החליטה שזה הרגע לחזור לחיים הנורמאליים אולם פחד משתק אחז בה.
היא חששה להיתקל בו ברחוב, חששה שתאלץ לתת הסברים לאן נעלמה, ומה קורה איתה, ומה קורה עם הבחור, ומתי הם עוברים לגור ביחד, ובאמת חבל שהם נפרדו, ויש לנו מישהו להכיר לך, ולמה את עוד בעבודה הזאת, את הרבה יותר מוכשרת מכך, ועוד מיליון שאלות שעלו בראשה שהיא מעדיפה שלא לענות עליהן כלל. המצחיק היה שכל השאלות הללו הגיעו לפתחה מהאדם היחיד אותו לא הצליחה לחסום מחייה, מאמה.
אמא שלה היא מסוג האנשים שלא יודע לקבל לא, שלא מוכן לוותר על רצונותיו ועומד עליהם בכל מחיר. את דעותיה היא משמיעה בכל הזדמנות ובכלל לא משנה לה אם יש מי שמקשיב, או מסכים אתה, או מתנגד, היא אטומה לחלוטין לרעשי הרקע הללו. מהרגע שאמא הבינה שהיא מסתגרת ולא יוצאת, היא התחילה במסע של מכבש דרכים לשכנע את בתה לחזור בה. הבעיה הייתה ששתיהן מאוד דומות, בעיקשות, בחוסר הנכונות להתפשר, בעיקשות ההרסנית. ככל שאמא יותר דרשה ממנה לצאת, כך היא התעקשה להישאר בבית.
בשנה האחרונה אמא שינתה את הטון הדורש ועברה להשתמש בקריאות גנאי, "את משוגעת, צריך לאשפז אותך, ככה לא מתנהג בן אדם שפוי, את טיפשה, חסרת סיכוי להצלחה" ועוד. כשהתחילה הקורונה וכולם נדרשו פתאום להישאר בבתים, גם אמא שלה לא יכלה לבוא יותר. היא צלצלה אליה ואמרה לה "את רואה שצדקתי? הנה, עכשיו, במקום שאני אצא מהבית ואתנהג כמו כולם, כולם יישארו בבתים ויתנהגו כמוני, אז מי ניצח אמא, הא? מי ניצח? ביי".
אמא לא ענתה, סגרה את הטלפון, נשענת לאחור, מלטפת את ראשו של הבחור הצעיר ששכב לידה במיטה, רגועה בפעם הראשונה מזה שמונה שנים, בטוחה שהבת שלה לא תבוא פתאום ותגלה שהיא זאת שהפרידה בינה לבין אהבת חייה ולקחה אותו לעצמה.