המזגן בבניין הרבנות הראשית ברחוב דוד המלך המשיך לעבוד לאורך כל ימי ההשבתה של המקום. רבנות, זה לא חיוני, מי שרוצה להתחתן יצטרך לחכות ומי שרוצה להתגרש... בכל מקרה ברבנות לא ממש מעודדים את הגירושין אז הם העדיפו לסגור. את המזגן בחדר הכניסה, לא כיבו. לילה לילה, בטיול הלילה עם הכלב, היא שומעת את המזגן עובד. כל כך רצתה לראות את המזגן הזה מבפנים. כבר היה לה מועד. היה תאריך. הכל היה סגור. אבל אז הוחלט שזה לא חיוני. בינתיים הוא נשאר איתה בדירה. ישן בסלון. קשה לחלוק דירת שני חדרים עם הגבר שאת רוצה להתגרש ממנו.
התחתנו לפני שנתיים. אחרי החתונה היא הבינה שזה לא זה. השטיח שגר איתה לא עומד להשתנות. זה לא שהוא לא אוהב אותה, זה לא שהיא לא אוהבת אותו, הם אוהבים. אבל בשבילה זה ממש לא מספיק. היא רוצה יותר. רוצה בית, משפחה, הרפתקה. חולמת לכבוש את העולם, לטייל, לגור שנה בניו יורק, להתנדב באפריקה, להציל פינגווינים באלסקה, להיכנס שלושה חודשים לאשרם בצפון הודו. הוא רוצה להסתובב באבן גבירול. קיוותה שאחרי החתונה זה ישתנה, אפילו קצת, שיסכים לעבור למושב. הוא התבצר יותר וצמצם את הנכונות שלו לטיולים רק לאזור כיכר רבין.
נמאס לה. חודש לפני הסגר אמרה לו שנגמר. לקח תיק והסתובב אצל חברים שלו. ישן יומיים שלושה אצל כל אחד, בא מידי פעם לקחת בגדים נוספים וללטף קצת את הכלב. התהליך היה מהיר. אין ילדים, אין רכוש, אין על מה לריב. הכלב היה שלה עוד לפני שהכירו. עשו הסכם אצל מגשרת וקבעו תאריך לטקס ברבנות. ואז התחילו ההגבלות. התקשר ואמר שאין לו היכן להיות. כולם חרדים להידבק ולהדביק והוא שהמשיך לעבוד בעבודת הסטודנטים שלו – שליחויות, לא היה יכול לעבור להורים שלו בעיירה בצפון הארץ ונאלץ להישאר בתל אביב. מהר מאוד מצאה את עצמה אומרת לו לחזור הביתה. נתנה לו לישון על הספה בסלון.
בחצות, כשהיא יוצאת עם הכלב לטיול אחרון לפני השינה, בשדרות דוד המלך השוממות, היא מגיעה עד לרבנות, מקשיבה להמיית המזגן וחוזרת חזרה לדירה, אל הגבר הזה, שנוכחותו מקשה עליה. הוא התאמץ שלא להפריע לה, הכיר את שגרת יומה והתאים את זמני המקלחת והארוחות שלו כך שלא יפריעו לה. ככל שהתהדק הסגר נדמה היה שהוא משתדל יותר. ירד עם הכלב, דאג למלא את המקרר בדברים שהיא אוהבת והקפיד לנקות כל כמה ימים את הבית. "זה המעט שאני יכול לעשות" אמר. הרגישה שפתאום היא מתקשה להבין למה היא בוחרת להתגרש ממנו.
יומיים לפני ליל הסדר הוציאו אותו לחל"ת. היא כבר שלושה שבועות מובטלת. משרד הפרסום שבו היא תקציבאית סגר את עצמו זמנית. זה משרד קטן, בכלל לא בטוח שהזמני לא יהפוך לקבוע. אמיר, הבעלים של המשרד כבר הודיע שאם יחזרו אחרי שתגמר הקורונה יהיו שינויים וקיצוצים. בינתיים היא רשומה כמו כולם בלשכת העבודה. למחרת היום אסף את חפציו ונסע בשלוש בלילה להוריו, בשעות הקטנות של הלילה, שלא יאלץ לתת הסברים במחסומים המשטרתיים. כשהגיע סימס לה "חג שמח" ואמר שיישאר שם עד יעבור זעם או עד שהפניקה סביב המגיפה תעלם. שוב היא לבד.
כמה ימים לפני שאמרה לו שהיא רוצה להתגרש, שכבו בפעם האחרונה. היא לא רצתה כל מגע אינטימי אתו בימים שחזר לדירה והוא מצדו לא התווכח. ידע לכבד את הגבולות ששמה להם. היא חשבה על זה. כשהיו יחד הוא הקשיב לגבולות שלה הרבה פחות. בבוקר ליל הסדר חשה ברע. קראה בזריזות על התסמינים של הקורונה ובדקה אותם אחד לאחד. אין לה כלום. התקשרה אליו, סיפרה לו איך היא מרגישה ושאלה אם גם הוא מרגיש רע. כהרגלו צחק עליה קצת. גם הוא מרגיש טוב, וההורים שלו מוסרים לה דרישת שלום חמה ואומרים שהם מצטערים על זה שהם מתגרשים ואם הם יכולים לעזור במשהו שלא תתבייש לומר להם.
בטיול הלילה עם הכלב, אחרי ארוחת החג שהכינה לעצמה – מרק עוף עם קניידלך כמו שסבתא שלה הייתה עושה – שמה לב לשקט מוזר. המזגן לא עבד. היא לא חושבת שמישהו כיבה אותו. אחרי שלושה וחצי שבועות של עבודה רציפה הוא כנראה פשוט התקלקל או שקפץ הפקק. בבוקר כשקמה בדיקת ההיריון הייתה חיובית. צילמה את הבדיקה ושלחה לו, שיראה את הקו. גם סיפרה שהמזגן הפסיק לעבוד. "אולי זה רמז" כתב לה חזרה בוואטסאפ, לא מתייחס לתמונה, לא מתרגש, לא מספר שבדרכו להוריו, ממש לפני שיצא מתל אביב, חתך את חוטי החשמל של המזגן.
