שמח להשתתף באגדות – אנתולוגיה
אגדות מודרניות ועכשוויות
בעריכת נתנאל לוריא ואלי יונה
לצפייה באנתולוגיה:
האגדה שלי היא האחרונה בעמוד 54 – האגדה "הנסיכה השותקת"
הנה האגדה כאן ובתמונות מתוך האנתולוגיה הנהדרת הזאת.
הנסיכה השותקת – אגדה מודרנית
מאת: יובל ששון
הנסיכה לא אמרה כלום. ישבה על אדן החלון והסתכלה אל המרחבים האין סופיים שנפרשו לרגליה. יער עבות, מאחוריו מדבר קוצים רחב, ובאופק באופק, ים כחול. זאת הייתה האגדה – האיש שייקח את ידה, יישא אותה לאישה וימלוך איתה על הממלכה, יבוא משם. מהים, דרך הקוצים, דרך היער הבלתי עביר, רק אחד שכזה יהיה מתאים.
שלושה כבר הגיעו, צולחים את הים, נשרטים מהקוצים ומפלסים את דרכם במעבה היער. הגיעו אבל לא התאימו. הראשון נשא עמו גלשן ושאף לקחת אותה אל החוף. השני התאווה לקחת אותה לטיול בנקיקי הסלע, בינות לקוצים, להקשיב לדומיית המדבר. השלישי התמהמה בתוך היער, למד את דרכו והפך להיות אתו כאחד. איש מהם לא התייחס למכשולים כאל סכנות גדולות.
הנסיכה הייתה מאוכזבת. היא קיוותה לאביר על סוס לבן, אלגנטי ואצילי שיגאל אותה מייסוריה, למרות שסוסים לא נראו בממלכה כבר שנים רבות. ייסוריה, אם לדייק, לא היו באמת ייסורים. מצדו השני של הארמון השתרעה הממלכה, אנשים באו ויצאו, חיו ומתו, יצרו והרסו, המולה שלמה. לאיש לא היה אכפת אם יגיע נסיך אליה או אם לאו. גם הוריה כבר התייאשו, רק היא הפליגה בדמיונות. את שלושת אלה שכבר הגיעו, סילקה בהינף יד של ביטול.
שלוש שנים ישבה הנסיכה על אדן החלון. דמותה הנשקפת שם הפכה זה מכבר לשם דבר, שירים הושרו עליה, עלילות גבורה של הבאים להצילה נרקמו, ופיסלה הוצב בגבולות הממלכה להתריע בפני מי שנכנס שזוהי ארצה, אולם אנשים רבים התייחסו לכך כאל אגדה ולא שיערו בנפשם כי אמיתית היא.
ביום הולדתה השבע עשרה השקיפה מהחלון כהרגלה והנה ספינה מתקרבת בין גלי הים. קומץ אנשים ובראשם איש תמיר לבוש לבן ירדו באון אל החוף ועימם מרכבה רתומה לארבעה סוסים, אחד לבן ושלושה שחורים. האיש בלבן טיפס אל המרכבה ושאר האנשים מיהרו לפניו, מפלסים וסוללים דרך בעבורו, בינות לקוצים ומבעד לענפי העצים. עם דמדומים הגיע לארמון ונעמד מתחת לחלון הנסיכה. הנסיכה השליכה מטפחת רקומה לעברו ומשהרים אותה, נשאה רגליה וחיש מהר ירדה לחצר לפגוש באיש לו חיכתה.
כשנפגשו, הרים אותה אל המרכבה והחלו במסע אל עבר ספינתו העוגנת בחוף. בהגיעם חיכו על החוף שלושה גברים לבושים בשחור. הנסיכה הסתכלה בהם, היו אלה שלושת הגיבורים שהגיעו לאורך השנים ושאת ידם דחתה. עתה הביטו בה שלושתם במבט חלול. האביר בלבן פנה אליהם ושאל "מה תרצו שאעשה בה כעת?", השלושה לא ענו. "את נשארת כאן" אמר האביר בלבן לנסיכה, "כל צעד שלך חזרה לכיוון הארמון יעלה לך בייסורי גוף ונפש כה עזים עד שתבקשי נפשך למות, עד שתלמדי להעריך את המאמצים ששלושת אחי, אותם גירשת מעליך, עשו על מנת לבוא לפתחך". עלו ארבעתם לספינה ונעלמו בין גלי הים הסוערים.
הנסיכה נשארה על החוף. בכל פעם שניסתה להתרחק יותר משניים שלושה מטרים מקו המים, הייתה מקבלת עוויתות וכאבים בכל הגוף. עם השנים אנשים נוספים ניצלו את הדרך שנפתחה ביער ובמדבר ובאו לחיות על החוף לצידה, ועיר נבנתה שם, כרך סואן, כולכם הייתם שם, אבל גם אתם לא שמתם לב לנסיכה, שהזקינה בינתיים ועדיין גרה בצריף על שפת המים, אותו בנתה מהמרכבה שנשארה על החוף, מקווה שיום אחד, יבואו האחים חזרה, ויסלחו לה.