מתרוממת. גבוה גבוה. הילד שהחזיק בחוט שחרר אותו בלי משים. מתרוממת. רואה מתחתיה את התסרוקות, הקרחות, הפאות, הכיפות והכובעים. הרוח לוקחת אותה הלאה. זה נעים לה. מעולם לא חשבה שרוח יכולה להיות כל כך נעימה, משחררת. כשאמא שמה אותה בעגלה תמיד היא מכסה אותה טוב טוב שהרוח לא תחדור. שלא תצטנן. איפה אמא באמת? אה, הנה היא, יושבת על שפת המדרכה עם הראש בין הידיים. "אל תבכי אמא, הכל בסדר". אבל היא לא יודעת אם אמא שומעת. כנראה שלא. מתרוממת. מרגישה איך העור שלה נמתח. מעל לצמרות, לבתים, גבוה עוד ועוד. היא יודעת שכשתהיה גבוהה מספיק היא כנראה תתפוצץ. אין מה לעשות. ככה זה כשאת הופכת לבלון הליום אחרי שבגלגול הקודם נהרגת מפגיעת מכונית.
